רגשות במשחק, כמה נקודות למחשבה.

אני חושב הרבה על רגשות של תלמידים שלי, או רגשות של הדמויות אותן הם מגלמים.

יש כאלה שחושבים שזה שני דברים שונים, אבל בתכלס, זה תמיד הרגשות של השחקן או השחקנית, גם אם הם מגלמים מישהו אחר.

מה קורה שם כשרגשות פתאום נכנסים לתמונה? האם התלמיד גרם להם להגיע או שהם פשוט הופיעו? איך התלמידים מתמודדים עם הרגש? באיזה צורה זה משפיע עליהם תוך כדי הסצנה ובעיקר אחריה?

איך לעבוד עם רגשות?

קודם כך אני אתחיל בזה שלשחק זה לא רק להרגיש.

כלומר, רגשות זה לא הדבר העיקרי והיחידי שעושים כשמשחקים.

רגשות זה מה שקורה לשחקן בזמן שהוא משחק, בזמן שהוא עושה את הפעולות שלו על הבמה או מול המצלמה.

במילים אחרות, עדיף לא לשחק רגשות.

לשחק רגש הופך את המשחק שלכם למלודרמטי, ולמוגזם.

אתם צריכים להגיע למצב שבו אתם נותנים לרגש להיות תגובה למשהו.

הרגש הוא תמיד תגובה. הוא תוצאה של משהו שגרם לו להגיע.

זה נשמע מוזר ככה כאן כשאני כותב את זה אבל אני רואה את זה הרבה אצל תלמידים, בכל מיני שלבים, שמסיבות שונות מתחילים במהלך סצינה או תרגיל לשחק רגש מסוים. פתאום הם משחקים עצבות. או משחקים כעס. שום דבר לא הניע את הרגש, והם משקיעים המון מאמץ בלנסות לייצר אותו.

זה לא עובד.

רגש זה משהו שצריך לאפשר לו לקרות ולא לאלץ אותו כתוצאה.

צריך למצוא את הטריגר, צריך למצוא את הדבר שגורם לרגש, ואז מתחילה העבודה.

שימו לב שבסצינות בכי בסרטים ובהצגות, הרבה יותר מעניין לראות מישהו שמנסה לעצור את הבכי מאשר מישהו שמתאמץ לבכות.

תהיו כנים עם עצמכם במהלך הסצינה. שימו לב להבעה הרגשית שלכם, ותנקו כל דבר שלא מרגיש לכם אמיתי.

עדיף הבעה רגשית מינימליסטית, קטנה וכנה, מאשר רגש שהוא מיוצר והוא גדול והוא מלודרמטי.

תהיו קשובים לפרטנרים, לסיטואציה ולעולמכם הפנימי.

כשמתקדמים בעבודת המשחק, ומגיעים לסיטואציה שאין מה לעשות, צריך להביא רגשות ברגע נתון בסצינה, יש דרכים "לעזור" להם להגיע.

אבל בתור התחלה התרכזו במה אתם עושים, רוצים, ופועלים במסגרת הסצינה והמונולוג. הרגשות כבר יעשו את שלהם.

יש לי עוד הרבה מחשבות וטיפים שקשורים לנושא. נראה לי שמספיק להפעם. אמשיך בפעם הבאה.

כמה מחשבות על הסולילוקווי.

אני כותב את זה בהמשך לשיעור שקיימתי אתמול בבית צבי.

שיעור עיוני על התיאטרון האליזבתני,

שיעור שבו דיברנו על אלמנטים ומאפיינים של שייקספיר – אחד מהם הסולילוקווי,

שיעור שבסופו ניסינו והתנסינו בסולילוקווי – שני תלמידים, אחד איגו מאותלו, ואחת ליידי מקבת, כמה דקות קטנות לעבור על שורות שנתתי להם וישר לקפוץ למים, לעמוד מול כולם, ולדבר את רחשי התלבטויותיהם, הכמוסות ביותר, של הדמויות אותן הם מגלמים.

למי שלא יודע מהי המילה המוזרה הזאת, מדובר על סוג מסוים של מונולוג.

דמות נשארת לבד על הבמה, פונה אל הקהל, וכמו פונה אל עצמה, וחושפת את עולמה הפנימי.

היא מתלבטת, היא מעלה שאלה, היא מתוודה על כאב או מחסור או פחד או רצון או צורך.

זהו רגע תיאטרלי עוצמתי, רגע שבו כאילו הכל נעצר, ולדמות יש הזדמנות לגלות לנו משהו שאף אחד אחר בעולם הזה – כולל הדמויות האחרות שמקיפות אותה – אינו יודע.

זהו רגע מאוד מיוחד לדמות, לקהל ולשחקן.

מבחינתי זה נקודת איפוס שבה השחקן, דרך הדמות, מתחבר לצופה בצודה ישירה ואישית.

איזה תענוג בשביל הדמות להגיע לרגע הזה. לקחת פסק זמן קצר מכל הבלגנים שמתרחשים ופשוט לשחרר מהלב את כל מה שהיא צריכה.

יותר מזה – איזה תענוג לשחקן להביא עוד רובד במשחק שלו, במורכבות האישית שלו ושל הדמות שלו, בדרך חדשה להתחבר לקהל.

רוב המחזה השחקן והדמות מתעלמים מהקהל, משחקים כאילו הוא לא שם. והנה, סוף סוף הזדמנות להסתכל אל הקהל באופן מלא ובלתי אמצעי.

שייקספיר עושה מין טוויסט במאבק הדרמטי בין טוב ורע. אם בימי הביניים המאבק על נפשו של האדם הוא בין טוב ורע עליונים, בין אלוהים ושטן, הרי שעכשיו, המאבק בין טוב ורע הוא פנימי, הוא מתחולל בעולמה הפנימי של הדמות. סוג של הקדים את זמנו. כלומר את פרויד.

בתור קהל, זה כמעט מרגיש כמו חדירה לפרטיות – אנחנו, שעד עכשיו

היה לנו נח להציץ מבחוץ פתאום מעורבים בצורה כל כך סוחפת בענייניה האישיים של הדמות.

כשזה קורה בצורה נכונה זה קצת מבהיל, קצת מרגש, קצת מביך אפילו.

ומה אומר על תלמידיי המופלאים? כל פעם שאני עובד עם תלמיד אני נהנה מכף רגל ועד ראש, ומרגיש סוג של גאווה אבהית.  זה כל כך מוזר, שאפילו בעבודה של 10 דקות, עובדה נקודתית וקלה, עבודה שבה יש התקדמות ולו המועטה ביותר, אני מתרגש ונהנה לראות את השינויים.

וכמו שאמרתי להם – זיכרו תמיד להיות אישיים, להיות אנושיים, לא לעשות סתם דברים מנייריסטים על הבמה.

בטח כאשר יש לכם הזדמנות לדבר עם ואל הקהל שלכם, ולגלות סוד.