שחקנים רציניים.

"אימון משחק לשחקנים רציניים", ככה אני מציג את השירות שאני נותן, ובזמן האחרון פנו שלושה אנשים שקצת נרתעים מהדבר הזה, מההגדרה הזאת. אפילו תלמידה שלימדתי פעם בקבוצה התקשרה לקבוע שיעור והודתה שהיא מתלבטת כבר הרבה זמן כי אני אומר שחקנים רציניים והיא לא יודעת מה לעשות עם זה.

אז מה זה מבחינתי שחקן רציני?

קודם כל אני מאמין ששחקן רציני יודע על עצמו שהוא שחקן רציני. זה לא קשור בהצלחה מקצועית, או בנסיון. זה גם לא קשור בכישרון. זה גם לא קשור בלשחק קומדיה או דרמה (הרבה שחקנים שאני עובד איתם ומגדיר אותם רציניים הם מאוד מאוד מאוד מצחיקים).

שחקנים רציניים זה הגדרה שמדברת על גישה. על גישה לעצמכם בתור שחקנים. שחקנים שמתעניינים בתהליך, שרוצים להתקדם ולהשתפר, שמתייחסים למשחק כאל חקירה, שמראים עניין וסקרנות. זה שחקנים שלוקחים את העבודה שלהם ברצינות.

שחקנים רציניים באים מוכנים לעבוד. הם שחקנים שמוכנים לביקורת, שיודעים שלפעמים מקבלים כאפה ולפעמים מקבלים פירגון, וזה לא משנה כי פחות מהתוצאה חשוב להם התהליך, המסע. זה שחקנים שמוכנים לקחת אתגרים, לנסות ולהתנסות, להביא את עצמם לעבודה ולהיות מגויסים ומחויבים לתהליך שלהם.

שחקנים רציניים לא מוותרים לעצמם. הם תמיד מחפשים את השלב הבא, את ההתעמקות בעבודה שלהם, את הראייה הלאה.

שחקנים רציניים  שואלים את עצמם – מה הצעד הבא? מה אני יכול לעשות כדי להתקדם הלאה? מה חסר אצלי? מה אני צריך לחזק? איפה אני על טייס אוטומטי ואיפה אני יכול לבדוק עוד?

זה שחקנים שמחפשים לעבוד עם אנשים שנותנים להם השראה, שדוחפים אותם הלאה. הם לא מפסיקים – תמיד יש תפקיד, במאי, מורה, סדנה, ספר, סרט שהם מקבלים ממנו עוד מידע, ומחפשים אותו.

באופן מוזר זה גם שחקנים שיודעים מתי לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות ויודעים גם לצחוק על עצמם. אבל הם תמיד נמצאים במהלך של התקדמות. זה שחקנים שנהנים מהעבודה שלהם, ואפילו אם הם סובלים לפעמים, הם נהנים מזה, הם מוכנים להכיל את זה. 

רציתי לשאול כאן אתכם – האם אתם מגדירים את עצמכם כשחקנים רציניים? אבל מבחינתי, כל מי שמגיע לבלוג שלי וקורא אותו הוא שחקן רציני, כי הוא מחפש עוד ידע, עוד עניין, עוד השראה לתהליך העבודה שלו.

בצורה דומה, כל מי שמגיע אליי לשיעור (בין אם זה אחד על אחד, או שיעור בזוגות, או שעורים בקבוצות קטנות) הוא שחקן רציני, הוא לוקח את את העבודה שלו כמשהו דינמי, שיכול וצריך להתפתח, תמיד.

מוות.

אני מסתובב בשבוע האחרון עם מחשבות על מוות, סבתא שלי הלכה לעולמה, גיל 95 זה גיל מאוד מכובד להמשיך הלאה, ואני חושב על המוות.

כמו שמוות הוא חלק מהחיים, כך הוא גם חלק מאוד בסיסי בדרמה, ואני מוצא את עצמי חושב על מוות על הבמה, על התמודדות עם מוות, איך דמויות מתמודדות עם זה, מהן התחושות הרגשיות, מהן הפעולות הסובבות סביב מוות, גם על סוגים שונים של אבל.

אני חושב על טרגדיות יווניות ועל דמויות שמתמודדות עם המוות, אני חושב על אנטיגונה שההתמודדות שלה עם המוות גרמה לה לצאת לפעולה שמזכירה לי נקמה או עימות, אני חושב על אלקטרה של סופוקלס שגם היא, מתוך התאבלות על אביה רוצה לנקום. אני חושב על אלקטרה של אייסכילוס שלא מסוגלת לתפקד, ההתמודדות עם המוות גורמת לה להיות פסיבית.

אני חושב על הסרט "צייד הצבאים" ועל הסצנה המופלאה בסופו, עם מריל סטריפ ורוברט דה נירו, שניהם חנוקים מדמעות, מנסים להתאפק, אבל הכאב יוצא להם מהעיניים ודרך הפעולה המאוד יומיומית, הם עורכים שולחן.

אני חושב על הסרט "שבעה" שהבמאית רונית אלקבץ מביאה תמהיל של כאב אישי, וגם של פולקלור שלם שסובב סביב מוות בצורה אוטנטית ועדיין מסוגננת. כמות האנשים הכמעט בלתי נסבלת, פעולות פיזיות שקשורות לקול ולגוף. ההתמודדות עם המוות שהיא אמנם עדתית אבל עדיין מאוד אישית וכואבת.

אני חושב על מוות אצל שייקפסיר, שהרבה פעמים מתרחש מחוץ לבמה, אבל שייקספיר מביא אותו לתוך הבמה עם ראשים ערופים ודם.

יש כל מיני סוגי התאבלות והתמודדות עם מוות.

אני נזכר במוות של אמא שלי, לפני כמה שנים, היא מתה פתאום, ללא כל אזהרה, יום אחד. האבל אז היה מאוד קשה רגשית. הכאב היה לא רק ברגשות אלא בגוף, זה היה כאב פיזי. ואני זוכר שזה עורר אצלי כעס, ממש כעסתי על העולם, זה עורר אצלי משבר אמון ביקום. לא האמנתי שזה קורה, זה היה כמו הזיה. יכול להיות אפילו שחיפשתי מישהו להאשים, אבל לא היה את מי. רציתי להתנתק מהעולם, רציתי להתבודד, אני זוכר שהרגשתי שהאוויר שונה, שהאווירה סביבי היא לא אמיתית. כמו להיות מתחת למים או בתוך בועה. וכמובן הפרידה – פעולת ההיפרדות ממנה, היתה מאוד מורכבת ועוצמתית.

ועכשיו עם המוות של סבתי אני מרגיש מן הסתם דברים אחרים לגמרי. אני מרגיש עצב מסוג אחר, קצת יותר קל, ובאמת הוא קשור להקלה. אני מרגיש את פעולת ההתכנסות המשפחתית, כולם ביחד, מקורבים, משהו נוסטלגי באוויר, ומתוק. התאבלות עצובה, אבל גם עם הרבה חיוכים והרבה מאוד אהבה מתרכזת באוויר. זה משהו אחר לגמרי. זהו מוות שהגיע לאט לאט, כבר ידענו שהוא הולך לקרות, אולי פחדנו ממנו אבל ידענו שהיא כבר צריכה להמשיך הלאה. לעומת המוות של אימי שהיה לא צפוי, ללא שום הזדמנות להכנה או לפרידה, זה היה כמעט אלים.

כל זה משפיע על דרך ההתמודדות הרגשית, ואם לנסח את זה אחרת – זה משפיע על סוג הדרמה.

למה אני כותב לכם את כל זה? המחשבות שאני מסתובב איתן בשבוע האחרון, וגם ההתבוננות באנשים סביבי, מראים לי כמה כל מוות הוא שונה. כל אבל הוא שונה. כל אדם מגיב אחרת. ובתור שחקנים מאוד קל ליפול למלכודת של קלישאה.

מתישהו בתור שחקנים תתמודדו עם אבל בימתי, עם ההתמודדות עם המוות בתור הדמות. כשאתם מגיעים לעבודה עם סצנה כזאת אתם צריכים להחליט כמה החלטות שקשורות לפעולה ולמצב רגשי,

איך אתם מרגישים? ומה אתם עושים?

היזהרו לא ליפול למין רגש כללי כזה. מין עצבות כללית.

עשו את זה ספיציפי וקונקרטי לסיטואציה ותמיד חברו את זה לפעולה דרמטית.

האם הידיעה על המוות משתקת אתכם ומקפיאה אתכם? האם זה גורם לכם לרצות דווקא לצרוח? האם אתם בוכים, או שאולי לא? 

האם אתם מתגעגעים לבן אדם שאיבדתם? אולי אתם כועסים עליו, מאשימים אותו, אולי משהו אחר.

מה זה גורם לכם לרצות לעשות? יש כאלה שרוצים ישר לסדר הכל, לדאוג לכולם, לנהל עניינים. יש כאלה שזה מעורר אותם ויש כאלה שזה מעייף אותם. האם זה דווקא גורם לכם לרצות להדחיק את כל העניין? לא להתמודד? להתנהג כאילו כלום לא קרה? אולי אתם מנסים לנחם את כולם, ואולי בדיוק להיפך אתם מחפשים כל הזמן מישהו שינחם אתכם. האם אתם מצליחים להיפרד ממי שמת? או שכל הזמן נאחזים בו, ממשיכים לחשוב עליו, לא מוכנים להאמין שזה קורה.

אתם לא סתם עצובים ואתם לא סתם מתאבלים, זיכרו את זה. הפכו את ההתמודדות שלכם עם המוות לאישית, לספציפית והיזהרו מהבנליות של הסיצואציה. לא משנה מה אתם מחליטים,אל תשפטו את הדמות שלכם, וגלמו אותה בהבנה ומתוך הזדהות.

לא יודע איך לסיים את הפוסט הזה. אני אמנם מסתובב עם מחשבות על המוות, אבל אני מאוד אוהב את החיים, ומאחל לכולכם כמובן חיים נפלאים.

האם אתם מוכנים להשתנות?

האם אתם מוכנים להשתנות?

לוותר על עצמכם ועל העמדות שלכם לטובת אלה של הדמות?

לוותר על מה שאתם חושבים שנכון או לא נכון ולהיסחף לרגע בימתי חד פעמי ומשוחרר?

לשחרר את האחיזה שלכם ברגש אחד ויחיד ש"מתאים" לסצנה ולהיות פתוחים לתגובות רגשיות לא צפויות?

האם אם מוכנים להשתנות ולשחרר את כל מה אתם חושבים שאתם בטוחים שיקרה לדמות שלכם עכשיו? כן להחזיק ברצונות שלה אבל לשחרר את התגובות שלה?

האם אתם מוכנים להשתנות במהלך הסצנה?

האם אתם מוכנים להתחיל אותה ובאמת להיות פתוחים לשינוי? להגיב באמת למה שהפרטנרים שלכם אומרים? להגיב לדחפים הפנימיים שלכם בתוך הסצנה? לגלות את הסצנה ואת הרגע הבימתי כל פעם מחדש, כל פעם בדרך שונה, גם אם אתם יודעים שמשהו בעבודה שלכם מושלם, לדעת להיפרד מזה ולהשתנות?

האם אתם מוכנים להיות פתוחים לחלוטין בתור הדמות ובתור עצמכם? האם אתם מוכנים לשנות את הגישה השכלית שלכם לגביי הרגשות שלכם? לסמוך פחות ופחות על ה"אני יודע" ויותר ויותר על הרוח היצירתית שלכם?

האם אתם מוכנים להשתנות בדרכיי העבודה שלכם? למשל "קשה לי ללמוד טקסט", "קשה לי להתרכז", "אני לא יודע איך לבכות", "אני לא אוהב לעשות חזרות", "אני חייב להיות מוכן לגמריי לפני שאני עולה על הבמה", "קשה לי כשהיא עושה את זה ככה", "אני גרוע בשייקספיר"ֿֿ, "אני גרוע באודישנים", "אני חייב במאי שמבין אותי" – האם אתם מוכנים להשתנות באיך שאתם תופסים את עצמכם בתור שחקנים ולהמציא את עצמכם מחדש? 

האם אתם מוכנים לזהות את הקול השיפוטי הנודניק הזה – שיפוטי כלפיי הדמות, שיפוטי כלפיי עצמכם, שיפוטי כלפיי הפרטנרים שלכם, שיפוטי כלפיי המורה שלכם, שיפוטי כלפיי הבמאי שלכם, שיפוטי כלפיי העולם – לזהות את הקול השיפוטי הזה ולא לתת לו כל כך הרבה חשיבות?

להשתנות. זה נותן תחושה הרבה יותר מרוווחת ומגוונת. זה מייד משפיע על המשחק שלכם ועל הנוכחות הבימתית שלכם. זה גמיש. זה נזיל. זה חי. זה חד פעמי. זה מעניין. זה פתוח. שינוי.

פתיחות ושינוי.

ה"מה" וה"איך".

שני אלמנטים שמרכיבים את עבודת השחקן. מה אתם עושים, ואיך אתם עושים את זה.

אני עובד עם שחקנים שמצליחים לפצח את שניהם, ויש כאלה שחזקים רק באחד, או שלא נותנים מספיק תשומת לב לשני.

אז קודם כל מה אתם עושים בסצנה. מה בתכלס קורה. כאן מדובר על פעולה או רצף פעולות שהדמות מבצעת. כולכם כבר בוודאי מבינים את חשיבותה של הפעולה במשחק. דמות נמצאת במצב של פעולה, סביב זה נוצרת הדרמה. אז מהי הפעולה. יש שחקנים שמבינים את זה מייד. הם יודעים למשל שבסצנה מסויימת הם הולכים להתמסר לפעולה של להפחיד. להפחיד את הפרטנר השני שנמצא איתם על הבמה. או שהם יודעים למשל שכל מה שהם יעשו זה לבקש עזרה. חלק מהשחקנים האלה קוראים את הטקסט ומייד, באופן אינטואיטיבי מבינים את הפעולה, או מרגישים אותה. חלק צריכים לנתח את הטקסט ולחשוב באופן שכלי מהי הפעולה המתאימה.

ה"מה" מתייחס גם לשינוי שעובר עליכם בסצנה. השינוי הרגשי. וגם כאן אני מזכיר לכם שמאוד מסוכן לשחק רגשות. זיכרו – רגשות הן תמיד תוצאה הן אף פעם לא המטרה, כלומר אם תנסו לשחק עצב זה יהיה מלודרמטי, אבל אם תתמסרו לפעולה אשר במקרה גורמת לכם להרגיש עצובים זה כבר משהו אחר. כתבתי בעבר על עבודה עם רגשות ובוודאי אכתוב על זה עוד בעתיד, אבל כרגע אני מתייחס ל"מה" הרגשי, במובן של מה השינוי. למשל, שחקן יודע שהוא מתחיל את הסצנה בכעס ומסיים אותה בצחוק. או שהוא מרגיש שמה שמתאים לסצנה הזאת זה להתחיל אותה מאוד מבוייש ולסיים אותה מת מפחד.

כל אלה קשורים ל"מה". מה קורה בסצנה.

ועכשיו מתייחסים ל"איך" – איך בתכלס זה קורה. למשל, איך אני הולך להפחיד אותו? האם אני הולך לצעוק עליו כל הסצנה? האם אני הולך להבהיל אותו? האם אני הולך לדבר בטון מאוד נמוך? האם אני הולך להיות פיזי? או למשל איך אני הולך לבקש עזרה? אני הולך להתחנן? או שאני הולך להיות מאוד הגיוני? או שאולי אני הולך לעשות מניפולציות רגשיות?

כנ"ל לגביי השינוי הרגשי. איך הוא קורה? הוא קורה בבת אחת? הוא קורה בהדרגתיות? הוא קורה ברגע מסויים בסצנה או כל פעם בזמן שונה? אני מזכיר לכם את שני סוגי השינויים שדיברנו עליהם: שיפט וטרנספורמציה. שיפט הוא שינוי מיידי, נקודת מפנה. טרנספורמציה היא שינוי הדרגתי שקורה לאט לאט. אז איך אני הולך לעשות את השינוי הרגשי הזה?

יש שחקנים שמבינים את "מה", אבל משהו בסצנה מעט משעמם או אפילו קל מדי. זה כמעט יוצא חד גוני וטכני.

ויש שחקנים שמבינים את ה"איך", הוא מאוד מעניינים בנוכחות הבימתית שלהם אבל חסר להם מבנה דרמטי, יסודות, מהלך ברור של מה קורה.

אז פתחו את המודעות העצמית שלכם. האם אתם מזהים משהו מהדברים כאן כלפיי עצמכם? האם אתם נוטים לעבוד באחת משתי הדרכים האלה? האם אתם מצליחים למצוא איזון בין ה"מה" לבין ה"איך"?

ואני מזכיר לכם – זה לא מתמטיקה כאן. יכול להיות שאתם הרמוניים בשניהם. יכול להיות שיש לכם נטייה כזאת או אחרת ואת רק צרכים להפנות את תשומת לבכם לצד השני. יכול להיות שבדרך כלל הכל מסתדר ופתאום עכשיו אתם עובדים על סצנה ולא מצליחים לפתח אותה לגמרי, ואלי אתם צריכים קצת לשים לב לזה.

ה"מה" וה"איך".