זאת שיחה שיש לי הרבה פעמים עם תלמידים אחריי שהם מסיימים סצנה או תרגיל. זה בעיקר קורה באימפרוביזציות פתוחות, אבל גם בדיאלוגים מובהקים עם דמויות מאופיינות ונסיבות דרמטיות ספציפיות. האם כשאתם על הבמה (או מול המצלמה) אתם דמות או שאתם אתם?
האמת – זה לא משנה.
מבחינתי זה תמיד אתם. הגוף שלכם עם הרגשות שלכם והעולם הפנימי שלכם והאינטואיציות שלכם והאסוציאציות שלכם והיצירתיות שלכם נמצאים עם הבמה ופועלים פעולות ואומרים טקסט. ככה אני רואה את זה. גם אם קוראים לדמות אדיפוס, הרגשות שאתם חווים על הבמה הם הרגשות האישיים שלכם. ברור שזה אתם לא? אבל זה רק מה שאני חושב.
כשהתחלתי ללמד משחק לפני עשר שנים, תמיד בתרגילים הראשונים בשיעור הייתי אומר – תהיו אתם. אל תנסו להיות מישהו אחר. וזה היה מבלבל המון תלמידים. הם לא היו מבינים מה לעשות עם זה. מצד שני כשהיינו עובדים על סצנות ממחזות הייתי מנסה לדבר איתם כאילו הם הדמות, שיידברו על עצמם בגוף ראשון, וזה היה מבלבל המון תלמידים אחרים.
הדיון הזה שנכנסים אליו הוא דיון פילוסופי ולא חווייתי. הוא אינו קשור לרגע ההווה, אלא להגדרות שכליות של זהות ושל נוכחות.
בגלל זה אני אומר שזה לא משנה. למדתי להבין שהתשובה לשאלה – האם אני הדמות או שאני אני – היא: מה שנוח לכם.
יש שחקנים שהכי נוח להם להתרחק מעצמם. הם אומרים – זה לא אני. הם נותנים לעצמם שם עם אפיונים מסויימים של דמות ורגשות ורצונות דמיוניים ואז הם מצליחים לבטא את עצמם בדרך העוצמתית ביותר.
יש שחקנים שלא משנה אם הם משחקים משהו מימינו, או משהו תקופתי, דמות מארץ זרה או ישראלית, מישהו זקו צעיר או לא משנה מה – הם תמיד אומרים זה איזשהו צד בתוכי. זה אני. זה משהו שקיים בי והאני הזה הופך להיות הדמות.
האם אתם הדמות או שאתם אתם? זה לא משנה. מה שנוח לכם. מה שיעזור לכם להגיע למשחק משובח, ליצירתיות, להשראה, ולבטא את עצמכם על הבמה או מול המצלמה. משחק זה לא מתמטיקה. אין דרך אחת נכונה ואמיתית. אל תיפלו למלכודת של חפירה שכלית פילוסופית לגביי מה זה באמת דמות. פשוט תבחרו מה שהכי עובד בשבילכם.
חיים אברמסקי | מאמן משחק 