אומץ.

הרבה פעמים אומרים לשחקן אחריי שהוא עשה סצנה או תרגיל ״זה היה ממש אמיץ״.

פעם לא אהבתי לשמוע את זה ולהגיד את זה.
מה כבר אמיץ בלשחק? יש אנשים שעושים דברים מטורפים וקשים שבאמת דורשים אומץ, אז להגיד אומץ על משחק? אפשר לחשוב.

אבל אני קולט יותר ויותר שדברים קטנים דורשים המון אומץ משחקנים מסוימים.

יש שחקנים שממש קשה להם להביע רגש אמיתי, והם צריכים אומץ לעשות את זה.
יש שחקנים שקשה להם להיות אינטימיים והם זקוקים לאומץ.
יש שחקנים שמפחדים ממש מתגובות של קהל/במאי/ביקורות.
ויש שחקנים שעובדים נהדר אבל הם תקועים והם צריכים אומץ או תעוזה לעשות משהו אחר, שונה, מחוץ לאזור הנוחות שלהם.

אני רואה המון רגעים קטנים וגדולים כאלה אצל שחקנים שאני מאמן.
ואני קולט, וואלה, זה היה אמיץ בשבילה.

אולי אומץ זאת מילה קצת בעייתי.
בואו נקרא לזה תעוזה.

אז השבוע תעיזו.
תהיו נועזים ותעשו משהו במשחק שלכם שהוא לא צפוי, שהוא לא חוזר על עצמו, ושלא נח לכם לעשות אותו.

תעוזה.

 

 

להוסיף מלח לעוגת שוקולד.

מכירים את זה?

מוסיפים קמצוץ מלח בעוגת שוקולד.

מוסיפים קצת סוכר ברוטב עגבניות של פסטה.

כשמאוד שזופים יש אנשים שאוהבים ללבוש חולצה לבנה.

ניגודים.

זה חזק.

תלמידה עושה סצינה בשיעור, וזאת סצינה של עימות. היא ממש במצב רגשי כועס ופגוע ועצבני, והיא מטיחה את הטקסט בפרטנר שלה, והיא ממש על סף בכי, ואז פתאום, משום מקום, היא צוחקת. היא צוחקת צחוק קל ומשוחרר ולא מתוכנן. וזה לגמרי משתלב במה שהיא עושה. היא לא לוחצת את זה והיא לא ממשיכה את יותר מדי. זה רגע קטן בתוך הסצנה, רגע מנוגד לכל מה שקרה, וזה רגע שעובר בלי לעשות ממנו יותר ממה שהוא, והרגע הזה בעצם מחזק את הבכי והעצבים ולא גורע מהם.

אני אוהב ניגודים.

שימו לב מתי בתוך הבכי מגיע צחוק,

מתי בתוך הקומדיה מגיע רגע של רצינות,

מתי בתוך המתח יש הרפיה,

מתי בתוך הרצינות יש קלות,

מתי בתוך הקצב המאוד מהיר יש פתאום משהו איטי,

מתי בתוך האירוניה יש כנות,

מתי בתוך היופי יש ליכלוך,

מתי בתוך החולשה יש חוזק,

מתי בתוך הטיפשות יש אינטליגנציה,

מתי בתוך הסדר יש כאוס,

מתי בתוך האושר יש עצב,

מתי בתוך הפואטיקה יש ביוב,

מתי בתוך השכל יש רגש,

מתי בתוך המוחצנות יש מופנמות,

מתי בתוך הגבוה יש נמוך,

מתי בתוך החשיפה יש ריחוק.

תעבדו עם ניגודים. אל תתכננו הכל אבל תהיו פתוחים לרגעים קטנים בתוך המשחק שלכם שהם הפוכים לכל מה שעשיתם אבל בתכלס מחזקים את כל מה שאתם עושים.

לשפוט את הדמות.

יש משפט שחוזר על עצמו הרבה, גם אצל מורים למשחק וגם אצל תלמידים למשחק, ואני שומע אותו וגם את עצמי אומר אותו מאז שהייתי סטודנט למשחק. ״אל תשפטו את הדמות.״

אל תשפטו את הדמות. מה זה אומר? זה אומר להבין את המניעים של הדמות, ואת הרגשות שלה, ואת הרצונות שלה. זה אומר להזדהות איתה לגמרי ולא להטיל בה ספק. זה אומר לא להיות צדקני כלפיה או לשנוא אותה. וכולי וכולי.

תלמידה שלי שעובדת על הדמות של מדיאה אומרת לי – אני לא מבינה, למה היא רצחה את הילדים שלה. איך היא היתה יכולה לעשות את זה. תלמיד שלי שמשחק דמות של בוגד אומר לי – אני לא מבין איך הוא יכול לבגוד באישתו ולשקר לה ולהמשיך לשחק אותה כאילו הכל בסדר. תלמיד שלי שמשחק דמות של נאצי בכלל אוכל ייסורים ולא מצליח. לא מצליח להתאחד עם הדמות ולהבין אותה.

הם שופטים את הדמויות. האם אפשר שלא?

יותר ויותר אני מבין שזאת מלכודת. אי אפשר שלא לשפוט את הדמות, לפחות כחלק מהתהליך, לפחות כהכנה או חקירה של הדמות. ויותר מזה – מאוד קל להגיד ״אל תשפוט את הדמות״, אבל אני רואה שחקנים שמרוב שהם לא מרשים לעצמם להיות לפעמים שיפוטיים כלפיי מי שהם מגלמים, הם בסופו של דבר מכניסים לעצמם גול עצמי כי הדמות נותרת לא פתורה ואפילו קפואה.

יש משהו מאוד משחרר (אולי קצת אכזרי אבל משחרר) בלהיות שיפוטיים. אנחנו הרי עושים את כל הזמן. כל הזמן יש לנו טענות קטנות כלפיי האנשים הסובבים אותנו. טענות קטנות שמתרוצצות לנו בראש – ״הוא צריך להיות יותר רציני״, ו״היא צריכה להתנהג אליי ככה״, ו״ההוא בכלל צריך לסתום את הפה״, ו״ההיא כזאת חנפנית אני לא יכול עם זה״, וכולי וכולי וכולי.

וכמובן, יותר מזה – אנחנו לא יכולים להימנע מלהיות שיפוטיים כלפיי עצמינו – ״איך אני מתנהג״, ״איזה מפגר אני איך אמרתי את זה״, או ״למה תמיד אני נעלב כמו אדיוט כשאני רואה אותו״. כל מיני שיפוטים קטנים.

זה אנושי, זה בלתי נמנע, וזה משהו שכמובן עדיף שלא נעשה, אבל אם ניכנס למלחמה עם זה, לא נראה לי שנצליח, אלא רק ניסחף יותר ויותר לביצת השיפוטיות.

אז מה עושים?

אני מציע לכם לקחת דפ ועט, לכתוב ככותרת את שם הדמות, ולמלא את הדף בכל מה שלא בסדר בדמות הזאת. כל מה שאתם שונאים בה. כל מה שאתם חושבים שהיא צריכה לעשות אחרת. כל רגש אסור שיש בה. כל פעולה נוראית שהיא עושה. ממש תשתחררו. תהיו גועליים כלפיה, תהיו שיפוטיים כלפיה, תהיו הכי רחוקים שאתם יכולים ממנה. תנו לזה לצאת. ברגע שתעשו את זה, באופן מוזר, תהיו הרבה יותר פתוחים כלפיה, לקבל את הדברים האלה. וגם אם לא, ברגע שהוצאתם הכל מהסיסטם שלכם, משהו מתפנה ביכולת שלכם לגלם אותה.

אני מרגיש שהדרך להגיע לאידאל של ״לא לשפוט את הדמות״ זה לשפוט אותה בצורה הכי קיצונית שאתם יכולים. חלק מהדברים ייפתרו עבורכם וחלק לא. אבל מה שבטוח אתם תהיו הרבה יותר מודעים לעצם השיפוט, ובכך תשחררו ממנו לאט לאט. אני מרגיש שהמקום שאתם רוצים להגיע אליו הוא לקבל את הדמות על כל צדדיה, ולאו דווקא לא לשפוט אותה באופן גורף.

אני מוצא את עצמי אומר לתלמידים במקום – ״אל תשפוט את הדמות״, ״שים לב שאתה שופט את הדמות״.

גם דמויות שופטות את עצמן, וגם הקהל שופט את הדמות. ובכלל, בתור קהל, יכול מאוד להיות שבאותו מחזה אני ברגע מסוים לגמרי מזדהה עם הדמות שאני צופה בה, וברגע אחר לא יכול לסבול אותה. זה מעניין.

הימנעו מהטוטליות של חוסר שפיטה, ועבדו עם השיפוטים האלה בעדינות ובמודעות.

ריכוז.

 

ריכוז.

כל הזמן מדברים על ריכוז, על חשיבות הריכוז אצל השחקנים, ריכוז על הבמה, ריכוז בחזרות.

ואני רואה שחקנים שממש נאבקים בזה ומנסים להתרכז בכל כוחם. והם לא מצליחים להיפטר או להתעלם מכל ההפרעות שצצות אצלהם בפנים ובחוץ. הם במלחמה.

אבל זאת מלכודת.

ריכוז לא צריך להילחם בהפרעות וגירויים להיפך הוא צריך להכיל את הגירויים ולתת להם להשפיע עלייך. זה מה שיפה בזה.

אז נראה לי שאני אומר שריכוז זה היכולת לפגוש את ההפרעות והגירויים בהבנה ובקלות ולא לנסות להדוף אותם.

וכך מגיעים למצב שכל מה שעובר עליכם כרגע, בזמן ההווה, בזמן שבו אתם נמצאים על הבמה או מול המצלמה, משתלב בנוכחות שלכם ובדמות שלכם ובמשחק שלכם והופך לחלק מהמכלול.

וכוצאה מכך ״ההפרעות״ האלה כבר לא מפריעות, הן מאבדות מכוחן, ואתם מצליחים לאפשר לעצמכם להיות נוכחים ומרוכזים ברגע ההווה.

זה לא מושלם.

 

זה לא מושלם.

המשחק שלך לא מושלם.

הסצינה שעשית לא מושלמת.

הרגשות שלך לא מושלמים.

הגוף שלך לא מושלם.

הפנים שלך לא מושלמות.

וגם – המורה לא מושלם, השיעור לא מושלם, התלמידים לא מושלמים, הפרטנר שלך לא מושלם, הכיתה לא מושלמת.

איזה הקלה ענקית לדעת את זה. זה לא מושלם.

ובאותה מידה הדמות שאתם מגלמים לא מושלמת. וזה מגניב.

העולם שלה לא מושלם, הנסיונות הדרמטיים שלה לא מושלמים, היחסים שהיא מנהלת לא מושלמים, ההתנהגות שלה לא מושלמת, האופי שלה בוודאי לא מושלם.

משחק מושלם או שמנסה להיות מושלם הוא לא מעניין.

כששחקן לא מושלם זה מדליק אותי בתור מורה ומעורר אותי בתור צופה.

כשאתם מוכנים לקבל את זה, שזה לא מושלם, זה מאפשר התמסרות מוחלטת וקלה לרגע ההווה, למה שקורה עכשיו, למשחק הלא מושלם שלכם, וכשאתם מצפים שזה יהיה לא מושלם יש אחריות ענקית שיורדת לכם מהכתפיים. ואתם פנויים. פנויים להגיב, להרגיש, לרצות, לדבר ולפעול בדרך הלא מושלמת הפרטית והייחודית לכם.

ואז זה אולי לא מושלם, אבל זה שלם.

להתאמן בלהקשיב.

כבר כתבתי בעבר לא פעם על החשיבות של ההקשבה במשחק. שחקנים קשובים מצליחים להביא משחק חסר מאמץ ונראים כאילו הם לא משחקים, אלא רק מגיבים בזמן אמת בתור הדמות, ונוצרת תחושה זורמת והרמונית בזמן הבמה שלהם. שחקנים שלא מקשיבים מייצרים משחק מאולץ ולא טבעי, והתוצאה בסופו של דבר היא מנותקת ומלודרמטית. הרבה מעבודת הלימוד והאימון במשחק היא עבודת הקשבה.

הרבה מאוד פעמים שחקן או שחקנית עולים לבצע תרגיל או סצינה ואני מרגיש שהם לא כאן, הם לא קשובים, הם מעופפים במקום אחר, והתוצאה לא ממש מעניינת ולא אישית.

ואני חושב על זה שככה אנחנו מאומנים בחיים. רוב הזמן, אם נהיה כנים, אנחנו לא באמת מקשיבים.

אני רואה שני סוגים של חוסר הקשבה.

אחד – הרבה פעמים אחנו מדברים עם מישהו וכל הזמן קוטעים אותו. קרה לכם? הוא מדבר ואנחנו לא נותנים לו לסיים את המשפט. אולי כי אנחנו בוויכוח תמידי איתו וחושבים שמה שיש לנו להגיד יותר נכון או חשוב, אולי כי אנחנו רוצים לחנך אותו ולהראות לו שהוא טועה, ואולי כי אנחנו רוצים לעזור כל הזמן ולתת לו את המילים. זה יכול לבוא מתוך התלהבות ותחושה מאוד חיובית שאנחנו איתו וזורמים עם אותה מחשבה וכל הזמן עוזרים לו לסיים את המשפטים שלו, כשבת׳כלס – אנחנו לא באמת מקשיבים.

שתיים – הרבה פעמים מישהו מדבר אלינו ואנחנו לגמרי לא איתו. המחשבות שלנו במקום אחר לחלוטין. הוא מדבר – ואנחנו בעולם אחר. אולי מתוך שיעמום, אולי מתוך סוג של נימוס, אולי מתוך עצלנות. מדברים אלינו ואנחנו, בתוך עולמינו הפנימי – מתעלמים ולא מקשיבים לו.

כשהתחלתי ללמד משחק לפני קצת יותר מעשר שנים, אני זוכר שהיתה לי תלמידה שכל הזמן היתה בוויכוח איתי. היינו מדברים והרגשתי שהיא לגמרי לא מקשיבה לי ולא נותנת לי לעזור לה להתקדם. זה היה ממש מתסכל. הייתי בתחושה שאני יכול ממש לקדם אותה אבל היא לא איתי ומעדיפה להתווכח ולא להקשיב לי.

ואז יום אחד נכנסתי לאוטו ונפל לי אסימון, אולי האסימון הכי חשוב שלי בתור מורה. אמרתי לעצמי – תגיד לי את חי בסרט? היא לא מקשיבה לך? אתה זה שלא מקשיב לה! היא מתווכחת איתך? ממש לא – אתה זה שמתווכח איתה! קלטתי שאולי אם אני אתן לבחורה המקסימה הזאת לדבר, ובאמת אקשיב למה שיש לה להגיד, שנינו נפיק מהתהליך והיא בטוח תתקדם והמשחק שלה ישתפר. וגם אני בטוח אתקדם וההוראה שלי תשתפר. אני לא קדוש או מושלם – עדיין אני קולט את עצמי לפעמים קוטע תלמידים פה ושם או תופס את עצמי לא מקשיב. אבל זה קורה פחות ופחות ואני במודעות לזה כל הזמן.

ביומיים הקרובים התאמנו על ההקשבה. כל פעם שאתם בשיחה עם מישהו – שימו לב שאתם באמת מקשיבים. שאתם לא קוטעים, שאתם נותנים לו לסיים את המשפט, שאתם לא חושבים על משהו אחר – אלא באמת באמת מקשיבים. אבל באמת.

שימו לב לעצמכם, ואל תשפטו או תכעסו או תתאכזבו מעצמכם. רק תהיו מודעים. תהיו מודעים ליכולת ההקשבה שלכם. זה ממש אימון. כמו לאמן שריר.

עכשיו, בואו לא נהיה תמימים. לא כל הדמויות מקשיבות. יש דמויות אגואיסטיות, שמרוכזות בעצמן וכל הזמן קוטעות את האחר. יש דמויות חסרות סבלנות וווכחניות שאף פעם לא מקשיבות. אבל אני מאמין שאתם – כשחקנים, חייבים להתאמן על זה כדי להגיע לבמה מוכנים. מוכנים להקשבה. בנוכחות שרואה, שומעת, ופנויה להיות עם הפרטנר.

ויותר מזה. אני מאמין כשכאתם מתאמנים בלהיות קשובים לפרנטר, באופן טבעי אתם תהיו גם יותר קשובים לעצמכם, ובעיקר לדחפים היצירתיים הפרפורמטיביים שלכם. ואפילו אני אגיד להשראה פנימית שכל הזמן קיימת אצלכם בפנים – אבל אולי אתם לא באמת מקשיבים לה כי אתם עסוקים במשהו אחר.

להתאמן בלהקשיב.

להקשיב גם לפרטנר על הבמה, וגם לעצמכם, לדחפים האמיתיים שלכם, לתחושות היצירתיות שלכם, וגם להקשיב לרגע, לבמה, למצב הנוכחות המתהווה שלכם עכשיו.

להסכים להיכשל.

תלמידה בשיעור עולה לעשות סצינה. היא עבדה עליה לפני השיעור, עשתה חזרות עם הפרטנר שלה, והגיעה מוכנה.

היא מתחילה את הסצינה וזה לא עובד. זה פשוט לא עובד. משהו לא זורם לה. אני רואה את זה עליה תוך כדי הסצינה, אני רואה שהיא לא קשובה לגמרי, אני רואה שהיא במין חרדת ביצוע, אני רואה שהיא נכנסת ללופ קטן. היא לא מצליחה לעשות מה שתכננה ועבדה עליו. היא בתחושת כישלון.

אני יודע את זה כי אחריי שהם מסיימים ואנחנו מדברים על מה שהיה, היא אומרת את זה, היא אומרת אני מרגישה שנכשלתי, ואני גם רואה על הפנים שלה את תחושת ההחמצה ואת הכישלון שהיא מרגישה שחוותה, ודמעות מתחילות לזרום מהעיניים, והכאב הכאב הנוראי של הכישלון יוצא ממנה לכל עבר. היא נכשלה. לפחות מנקודת המבט שלה.

אני רואה אותה בוכה ואני מרגיש שהלב שלי מתכווץ לו בפנים כי תלמידה יקרה שלי עומדת לפניי ולפניי כל הכיתה מבויישת וכואבת, וכואב לי עליה, אבל עם זאת אני קצת שמח בשבילה.

קודם כל אני מסתכל סביבי ורואה שכולם אבל כולם איתה. כולם מזדהים, כולם היו שם, כולם מבינים את תחושת הכישלון הזאת, ולמרות שהסצינה שהיא הגישה לא היתה טובה, משהו טוב קורה עכשיו. משהו בחשיפה שעוברת עליה עכשיו עושה לה ולקהל שלה טוב.

ואני חושב – הרי כל בן אדם חווה את הדבר הזה, ויותר מכך – כל דמות דרמטית במחזה או בסרט (לפחות דמות שכתובה היטב) חוותה כישלון בחיים הדרמטיים שלה. זוהי דרמה אמיתית של דמות, דרמה שהקהל מבין ומזדהה איתה.

הכישלון נותן לדמות את המוטיבציה הדרמטית של התגברות. יש לדמות משהו שיכול להעצים אותה ולתת לה את התנופה הדרמטית לסחוף אותנו ולהביא אותה להצלחה או לתהום.

הכישלון בונה את הדמות.

וכמובן אני באופן אישי גם מזדהה עם התלמידה לי. גם לי לא פעם היו כשלונות גדולים יותר או פחות, אפילו במובן שלפעמים אני מגיע עם רעיון חדש לשיעור והוא מתרסק לי מול העיניים, או שמשהו שאני רוצה פשוט לא הולך. כולנו נכשלים לפעמים.

בדיעבד, אני חושב שאנחנו מבינים בסוף שכל כישלון קטן בונה אותנו ודוחף אותנו קדימה. זה נכון לגביי כל אדם, אבל בעיקר לגביי שחקנים. הכישלון עוזר לנו להבין את הדמויות שאנחנו מגלמים בצורה בהירה יותר. הכישלון נותן לנו עוד חוויה רגשית, עוד רובד בעולם הפנימי שלנו שיכול להעמיק את המשחק שלנו ולהפוך אותנו לשחקנים הרבה יותר מוצלחים.

לא לפחד כל כך מכשלונות. הרי הם יקרו לנו פה ושם בין אם אנחנו רוצים או לא רוצים.

להסכים להיכשל.

דברים שלמדתי מהתאומים שלי על משחק.

למי מכם שלא יודע, יש לי תאומים בני תשעה חדשים. תאומים נפלאים, מופלאים, מתוקים וטובי לב. מקס ושלי. הילדים שלי.

אני מסתכל עליהם בתענוג ובשקיקה. אני רואה איך הם חווים את העולם, איך הם מגיבים לכל מה שמתרחש סביבים ובתוכם, אני רואה איך הם מסתכלים ובוחנים את הדברים, אני רואה את ההתנהלות שלהם ואת הנוכחות שלהם ואת האישיות שלהם מתגלה בפניי. אני כמובן לא אובייקטיבי כשאני אומר שהם הילדים הכי מהממים בעולם כולו, אבל בלי קשר לאהבה שלי אליהם, אני רואה אצלם כמה דברים שהתלמידים שלי ושחקנים בכלל יכולים ליישם במשחק שלהם ובנוכחות הבימתית שלהם. אז שימו לב.

1. הכל מעניין.

בכל רגע נתון כל מה שקורה מעניין אותם. זה ממש מדהים. אני לא אומר שדבר מסוים מעניין כל הזמן – הרי מתישהו זה מפסיק לעניין אותם, אבל מייד הם עוברים לדבר הבא שמעניין אותם באותה מידה. השטיח מעניין הכי בעולם, ואז המוזיקה שהם שומעים מעניינת הכי בעולם, ואז ההשתקפות של השמש על הקיר מעניינת הכי בעולם, ואז אני מעניין אותם הכי בעולם. זה כמובן קשור ליכולת ריכוז מופלאה ולא מודעת לחלוטין.

הרבה פעמים תלמידים אומרים לי – לא היה לי מעניין, או לא היה לי מה לעשות. לפעמים הם לא אומרים את זה אבל רואים. רואים שלא מעניין להם על הבמה.

זיכרו – כל דבר יכול להיות מעניין בטירוף אם נותנים לו תשומת לב או ריכוז. כל פעולה פשוטה יכולה להפוך למעניינת, כל התבוננות, כל הקשבה. גם שיעמום יכול להיות שיא המעניין אם מסכימים להשתעמם במאה אחוז ולהפנות את כל תשומת הלב לזה. כאשר לכם מעניין, לקהל מעניין. למצוא עניין על הבמה זאת בחירה ודרך התנהלות. זאת נוכחות מרוכזת שמתעניינת במה שקורה.

2. הכל פשוט ברגשות.

כששלי מחייכת אליי, הלב שלי יוצא מהמקום. וואו. זה כזה חיוך של אושר שבא מהלב, זה כל כך אותנטי וכל כך לא מתאמץ. זה רגש טהור. ואז תוך שנייה זה יכול להפוך לעצבים. ואני מדבר על עצבים אמיתיים שבאו ברגע הנכון, לא שנייה לפני ולא שנייה אחריי, והם נשארים שם עד שהרגש הבא מגיע ולוקח את מקומו.

מקס לפעמים בוכה כשהוא רעב. הוא יושב ומשחק ופתאום כאילו משום מקום מגיע בכי טרגי, בכי של סוף העולם הגיע, בכי מבפנים מכל הנשמה, עד שנותנים לו בקבוק והכל נעלם, ורגש של אושר אמיתי משתלט עליו. מיד.

במשחק לפעמים מתייחסים לרגשות כמשהו מאוד מורכב ומאוד מתאמץ. אבל הרגש עצמו מתנהל מאוד בפשטות. הוא מגיע עד שהוא נגמר. ההתנהלות הרגשית הפשוטה הזאת מביאה תוצאה שהיא מורכבת. אבל הרגש עצמו, ובכלל פעולת ה״להרגיש״ זה דברים מאוד מאוד פשוטים וחסרי מורכבות.

לפעמים שחקנים מנסים להרגיש כמה דברים בו זמנית, להיות בעלי עומק רגשי שהוא דו משמעי ומביע כמה דברים בו זמנית. עזבו את זה. אם אתם רוצים להיות מורכבים תעשו שינויים רגשיים, אבל בכל רגע תרגישו משהו אחד, אמיתי, פשוט, בין אם הוא רגש טוב או רע, הוא לא דו משמעי.

3. להיות ישירים.

זה מן הסתם מתקשר לשני הדברים שכבר כתבתי. אצל התאומים שלי הכל מאוד ברור. כשהם רוצים משחק הם הולכים אליו. כשהם רוצים חיבוק הם מטפסים עליי. כשהם רוצים לצאת מהמיטה בבוקר הם קוראים לי. כשהם רוצים לישון הם מראים לי את זה. אין כאן חירטוטים. אין התעקבויות או הקדמות או מריחות או חפירות.

הגישה שלכם למשחק צריכה להיות מאוד ישירה. וזה לא קשור לדמות. הרי יכול להיות שאתם משחקים דמות חלקלקה ומניפולטיבית, או שיש לכם סצנה שמורכבת מכמה מקטעים שהולכים סחור סחור ויש משהו מבני מבחינה דרמטית שאינו ישיר. אבל הגישה שלכם למשחק צריכה ויכולה להיות מאוד פשוטה וישירה.

אתם פועלים פעולה, אתם רוצים רצון, אתם מרגישים רגש, אתם מקשיבים ומגיבים, אתם מדברים או שותקים. זהו. בלי חרטות. וכמו עם הרגשות – הגישה הפשוטה והישירה תביא בסופו של דבר מורכבות דרמטית ונוכחות בעלת ניואנסים ורבדים. אבל אם מלכתחילה אתם מנסים כל מיני דברים ועקיפות ומסלולים בסופו של דבר ברוב המקרים זה יסרבל את העבודה שלכם וישטיח את מה שאתם עושים.

להיות ישירים וברורים.

4. ולסיום משהו שאני לומד מהם בתור מורה למשחק.

יש לנו בבית מדרגה קטנה בין הסלון למטבח. התאומים קרועים על המדרגה הזאת. היא ממש מלהיבה אותם. מקס למד מאוד מהר איך לטפס עליה. לשלי לקח קצת יותר זמן. היא התחילה בלהישען עליה ולתופף עליה, ואז הצליחה להרים ברך אחת. וממש ניסתה לטפס קדימה.

יום אחד היא עשתה את שלה ואני עזרתי לה. פשוט דחפתי אותה קדימה והיא עברה למטבח מאושרת. ואז היא ניסתה עוד פעם והיתה קצת מתוסכלת שהיא לא מצליחה. אז עזרתי לה עוד פעם. ואז הגיעה הפעם השלישית. ושנייה לפני שנתתי לה דחיפה קטנה אמרתי לעצמי – רגע, אם כל הזמן תעשה את זה בשבילה, איך היא תלמד לבד? היא באמת היתה קצת מבואסת ולא ממש הצליחה, אבל כשבסוף היא כן הצליחה זה היה רגע מהמם. ממש מהמם. היא התמלאה באושר ותחושת סיפוק נפלאים (ואז כמובן שכחה מזה כי כבר היא משהו חדש שלקח את תשומת הלב שלה).

הרבה פעמים תלמידים שואלים אותי – אבל איך אני אמור לעשות את זה? או איך אני יכול להתקדם הלאה? לפעמים יש לי תשובה ולפעמים אין לי. אבל זה לא רלוונטי. אם כל הזמן אני אענה ואכוון ואדגים ואתן מענה מיידי, זה יכול גם לעקב את התלמיד. אני כנראה צריך ללמד אבל לא הכל ולא יותר מדי. לתת קצת אבל גם לתת להם את החופש ואפילו את הלא נודע להתמודד עם הדברים לבד. וחוץ מזה, יש סיכוי גדול שהדרך שהם ימצאו תהיה הרבה יותר נכונה עבורם ממה שאני אציע.

אני כאן כדי לעזור לתלמידים ללמד את עצמם ולמצוא את הדרך שלהם להיות על הבמה ולהביע את עצמם. ואפילו יותר מזה – למצוא את מקומם בעולם המוטרף הזה של להיות שחקן.

ד״שׁ ממקס ושלי:)

https://www.facebook.com/haim.acting.coach

התקשרו 050-7609576 לקבוע אימון משחק אחד על אחד.

אני הדמות או שאני אני?

זאת שיחה שיש לי הרבה פעמים עם תלמידים אחריי שהם מסיימים סצנה או תרגיל. זה בעיקר קורה באימפרוביזציות פתוחות, אבל גם בדיאלוגים מובהקים עם דמויות מאופיינות ונסיבות דרמטיות ספציפיות. האם כשאתם על הבמה (או מול המצלמה) אתם דמות או שאתם אתם?

האמת – זה לא משנה.

מבחינתי זה תמיד אתם. הגוף שלכם עם הרגשות שלכם והעולם הפנימי שלכם והאינטואיציות שלכם והאסוציאציות שלכם והיצירתיות שלכם נמצאים עם הבמה ופועלים פעולות ואומרים טקסט. ככה אני רואה את זה. גם אם קוראים לדמות אדיפוס, הרגשות שאתם חווים על הבמה הם הרגשות האישיים שלכם. ברור שזה אתם לא? אבל זה רק מה שאני חושב.

כשהתחלתי ללמד משחק לפני עשר שנים, תמיד בתרגילים הראשונים בשיעור הייתי אומר – תהיו אתם. אל תנסו להיות מישהו אחר. וזה היה מבלבל המון תלמידים. הם לא היו מבינים מה לעשות עם זה. מצד שני כשהיינו עובדים על סצנות ממחזות הייתי מנסה לדבר איתם כאילו הם הדמות, שיידברו על עצמם בגוף ראשון, וזה היה מבלבל המון תלמידים אחרים.

הדיון הזה שנכנסים אליו הוא דיון פילוסופי ולא חווייתי. הוא אינו קשור לרגע ההווה, אלא להגדרות שכליות של זהות ושל נוכחות.

בגלל זה אני אומר שזה לא משנה. למדתי להבין שהתשובה לשאלה  – האם אני הדמות או שאני אני – היא: מה שנוח לכם.

יש שחקנים שהכי נוח להם להתרחק מעצמם. הם אומרים – זה לא אני. הם נותנים לעצמם שם עם אפיונים מסויימים של דמות ורגשות ורצונות דמיוניים ואז הם מצליחים לבטא את עצמם בדרך העוצמתית ביותר.

יש שחקנים שלא משנה אם הם משחקים משהו מימינו, או משהו תקופתי, דמות מארץ זרה או ישראלית, מישהו זקו צעיר או לא משנה מה – הם תמיד אומרים זה איזשהו צד בתוכי. זה אני. זה משהו שקיים בי והאני הזה הופך להיות הדמות.

האם אתם הדמות או שאתם אתם? זה לא משנה. מה שנוח לכם. מה שיעזור לכם להגיע למשחק משובח, ליצירתיות, להשראה, ולבטא את עצמכם על הבמה או מול המצלמה. משחק זה לא מתמטיקה. אין דרך אחת נכונה ואמיתית. אל תיפלו למלכודת של חפירה שכלית פילוסופית לגביי מה זה באמת דמות. פשוט תבחרו מה שהכי עובד בשבילכם.

על טכניקה והבעה אישית, וגם על עבודה עם מורה.

״נגינה טובה ונקייה היא רק הכלי לבטא את מה שיש לך בלבך.

אני אוהב ללמד אנשים שאני נהנה ללמד אותם בגלל שהם נגנים מעניינים.

על טכניקה אפשר לעבוד וזה טוב, אבל נפלא לעבוד ולקבל תגובה כשאתה אומר משהו, להביט בעיניהם ולומר: אה – הנה הניצוץ. הוא מבין מה שאני מנסה לעשות איתו.״

אני מצטט כאן את הכנר המופלא והמורה הגדול יצחק פלרמן (זה מתוך הסידרה התיעודית על ג׳וליארד בערוץ 8 – מומלץ לראות).

אני ממש אוהב את מה שהוא אומר ומזדהה איתו.

קודם כל לגביי טכניקה – שהיא חשובה. חשוב לדעת איך לשחק, להכניס את זה להקשר שיטתי או טכני, אבל כל זה רק נועד כדי שתוכלו ״לבטא את מה שיש לכם בליבכם.״ זה משפט כל כך יפהפה וכל כך נכון. אני רואה הרבה שחקנים שהם מאוד וירטואוזים (חלק מהם גם מאוד מפורסמים ומאוד מצליחים). אבל מעבר לוירטואוזיות אין הרבה אפקט. הקול מעולה, הגוף אקספרסיבי, הפעולות נכונות, אבל הם לא אומרים עם זה כלום. הם לא עושים עם זה כלום. ״לבטא את מה שיש לך בלבך״. להראות מי אתה באמת דרך המשחק, לבטא את המהות הכי פנימית אישית וייחודית לך. להשתמש בבמה ובדמות ובמצלמה ובטכניקה כדי להתבטא באמת, כדי לשתף את הקהל שלך בנבכי נשמתך. לבטא את מה שיש לך בלבך.

ממש אהבתי.

וגם – אני מאוד מתחבר לנקודת הראייה שלו בתור מורה וזה קורה לשמחתי גם לי הרבה. התחושה של חיבור לתלמיד. התחושה של עבודה עם מישהו או מישהי מעניין או מעניינת, שזורמים איתך על אותו גל, שיש דו שיח, שיש תגובה לדברים שאתה אומר ומנסה לעשות איתם. שיש השראה הדדית ועבודה משותפת. אני מרגיש בר מזל שיש לי תלמידים כאלה, ואני אפילו אומר שהתלמיד עושה את המורה ולאו דווקא להיפך.

אז מה אני אומר כאן היום בעצם?

אל תלכו לאיבוד בתוך טריקים ולהטוטים משחקיים. אל תהיו יותר מדי טכניים ומוצלחים ונכונים. נסו להגיע לרגע של הבעה אישית אמיתית שלכם. שחקו מהלב ולא רק מהראש ומהגוף.

וגם אם יש לכם מזל ומצאתם מורה גדול שאתם יכולים לעבוד איתו או איתה, על תנסו להרשים אותם אלא תזרמו לתוך התדר שלהם, תעבדו איתם כסוג של שווים. אל תתגוננו או תשוויצו או תתווכחו, אלא קחו ותנו בצורה הרמונית יצירתית וזורמת. זה יעשה למורה שלכם טוב, ובסופו של דבר זה יקדם אתכם כמה צעדים קדימה.